הסייקל שלנו מורכב מחמישה אימונים בשבוע.
שלושה מהם אימוני כח טהור, קשוחים וטובים ועוד שניים אירוביים כאשר אחד מהם אמור להוציא לנו את העיניים מהמקום.
בהתחלה, כשבניתי את התכנית ידעתי שלא אעשה את כל האימונים.
את התכנית ייעדתי לעצמי במרץ 2020 בסגר הראשון כשהיה כאוס מוחלט וכשראיתי שכולם איתי בבלאגן – החלטתי לשתף אותה לעיני כל.
דבר שהתגלגל להיות טרפת ובסופו של דבר הפך להיות הסייקל של כולם.
גם כשהבנתי שהוא של כולם וכבר לא רק שלי – הבהרתי שחמישה אימונים בשבוע הם בהחלט לא מאסט.
ולמה?
אתחיל מהתחלה.
ב2015 החלטתי שבא לי להתחרות בקרוספיט, מה שהוביל אותי להתאמן 6-10 פעמים בשבוע במגוון רחב של אימונים כמו הרמת משקולות, אירובי עצים (ריצה, אופניים, שחייה ועוד), תרגול טכני והמון המון המון – מהכל.
מעבר לתדירות מאד גבוהה של אימונים, המשך שלהם היה מטורף – שעתיים עד שלוש לאימון ביום לא היה דבר זר לי וניסיתי לעשות הכל כדי להיות הכי טובה שאני יכולה.
הייתי טובה – אבל יכולתי להיות הרבה יותר טובה.
בשנה הזו נפצעתי לראשונה בגב – פציעה שגררה עוד שתי פציעות בשנתיים שלאחר מכן.
באותו פאקינג מקום.
ב2018 החלטתי להפסיק להתחרות ומשהו מוזר קרה.
נהייתי טובה יותר. בהכל.
נראיתי טוב יותר. מתמיד.
כמו שתמיד רציתי.
שזה מוזר,
הפחתתי בתדירות ובמשך האימון לפחות ב50%.
אז איך זה הגיוני שהמשקלים עלו, הרגשתי מפלצת באימונים, נהיו לי ריבועי על חלל ואשכרה השתפרתי?
LESS IS MORE
אתייחס לשני מרכיבים בחוויה שלי:
עיקרון עומס יסף-פיצוי יסף השייך לעולם האימון.
הוא מתייחס לעומס מאד מאתגר שמוביל לפיצוי של המערכת בעל אותו האימפקט של העומס. כלומר – ללא אתגר (עומס) אין שיפור (פיצוי).
זה תקף לכל תחום בחיים.
הקאצ' הקטן הוא – שבלתי אפשרי להעלות משקלים ולקחת את עצמנו לקצה בכל אימון בשבוע, הגוף לא יצליח לפצות על העומס שעבר ובסופו של דבר הוא יתמוטט.
לכן, עומס יסף-פיצוי יסף לוקח בחשבון מנוחה והתאוששות, מכאן שעלינו לדאוג למנוחה מספקת כדי שהגוף יצליח לפצות על אותו העומס שעבר.
מנוחה מספקת מתייחסת לשינה טובה ועמוקה של 6-8 שעות רציפות וימים קבועים בשבוע בהם לא נתאמן כך שהעומס מפוזר נכון במהלך השבוע ועולה ויורד באופן הדרגתי ותואם.
היום אני יודעת שאותו שיפור נובע מחוסר אימונים. כן כן, חוסר אימונים (!)
משוגע, אה?
הסטרס של 'להיות הטובה ביותר שאני יכולה' הכניס אותי לאמוק נפשי.
אני זוכרת אימונים בהם לא הצלחתי לתת עבודה שהכניסו אותי לדאון מאד רציני שהיה לי מאד קשה להתאושש ממנו.
ברמה היומיומית כל מה שחשבתי עליו הוא מתי אתאמן, מה יהיה באימון, איך אתפקד ואיך אסדר את היום שלי – כדי שאתאמן.
בראש שלי זה היה הדבר החשוב ביותר בעולם והייתי בתוך זה 24/7.
ברגע ששחררתי את הסטרס (ההחלטה לקחת הפסקה מהתחרות) ושחררתי – התחלתי להנות מהאימונים, לשנמך אותם ולא להיות מודאגת מהמשקל על המוט.
פשוט זרמתי איתם בכיף שלי.
היום אני יודעת שהעיקר באימונים הוא ההנאה שלי וכל שיפור הוא בונוס.
ואני משתפרת מיום ליום.
האימונים היום משרתים את חיי ולא ההפך.
לכן – כדי להמשיך להשתפר אני דואגת ל:
1. התאוששות מספקת.
אשן טוב (חחח סליחה זה הצחיק אותי לרגע), אדאג לתזונה איכותית במהלך היום עם דגש על חלבון ואתאושש מספיק בין אימון לאימון, כלומר ארווח את האימונים (הכלל שלי הוא שני אימונים רציפים + יום מנוחה/התאוששות אקטיבית).
2. מיצוי האימון.
אנסה להגיע לכשל או קרוב לשם, אקח משקלים מאתגרים מספיק, אדחוף את עצמי באימונים האירוביים עד כמה שאני יכולה באותו הזמן הנתון ואנסה להפיק את המיטב והמירב מהאימון.
3. איכות על כמות.
אשמור על ממוצע אימונים של 3 פעמים בשבוע כאשר כל אימון עומד על שעה פחות או יותר.
יש לי תכנית אימונים איכותית ומעולה (קריצה) שדואגת לי לאימון איכותי בו אני מתרגלת מגוון של תנועות שעוזרות לי לשמור על המטרה שלי (כושר גופני כללי) וכך אני בטוחה שהגוף שלי מקבל כל מה שהוא צריך.
ממש כמו מולטי ויטמין.
בנוסף, חשוב להצמד לתכנית אחת ולא לשנות אותה באופן תדיר – אלא לתת לה לעשות את שלה.
אז לסיכום:
Should we be looking to do more of something, or simply become better at it?
תגובה אחת
חשוב לקרוא, להפנים ולנסות כמה שיותר ליישם!
להיצמד לתוכנית קבועה=ירדן שביט!