הורגלנו לחשוב שמאמנים חייבים לתת פידבק על כל חזרה וחזרה, חייבים לפרגן, להחמיא, לעודד, להרים, לצעוק ולעשות הכל כדי שהמתאמן ימשיך לעבוד בכל הכוח.
אבל, למה?
למה אנחנו זקוקים למחמאות בלתי פוסקות? למה אנחנו צריכים לשמוע כל הכבוד? או שהתנועה הייתה טובה? למה אנחנו צריכים את הפידבק הזה? את האישור? את המבט למאמן לאחר סוף סט?
זו לא אשמתנו.
אלא של המאמנים שלנו.
עם השנים איפשהו התבלבלנו בדרך לחשוב שהמאמנים בעצם מעודדים.
כמה פעמים שמעתם בחייכם "יאללה עוד אחד!?" "קדימה, תן לי את זה!!!" "זה מעולהההה תמשיכי!!!!" בצרחות ועוד מיליון סימני קריאה שאין לי מקום אליהם כאן בניוז.
התבלבלנו.
אפילו אני חשבתי ככה.
לא אחת מצאתי את עצמי סופרת חזרות, צועקת, מרימה, מעודדת, רוקדת ותכלס היו חסרים לי פונפונים.
האמת? לא אשקר – אך לפעמים זה עדיין קורה.
חלק בנו מאד רוצה לפרגן ולהחמיא – במיוחד כשאנחנו יודעים שאנחנו הסמכות, הביטחון של המתאמן נתון לידנו ואנחנו אלו שיכולים להרים או להוריד אותו במילה אחת בודדה.
אבל אנחנו שוכחים שמאמנים הם לא מעודדים, לטוב ולרע.
אפשר לראות איך מאמנים נעים בסקאלת העידוד – מהמאמן המחמיא ועד המאמן המחליא סטייל "לרדת בגדול" כשאנשים מזיעים את חייהם ואת המאמנים שלהם צורחים להם באוזן שהם חייבים להמשיך ולשרוף את הסופגניה של חנוכה 2003.
ברגע שנגדיר את תפקיד המאמן – נבין גם את השפה, ההתנהגות והדו-שיח בין המאמן למתאמן.
תפקיד המאמן הוא ל-ל-מ-ד.
ללמד מהי תנועה, איך ולמה.
מה נחשבת הצלחה טכנית ומה לא?
להוות מודל ראוי לחיקוי, ללמד על האימונים כדרך חיים ולא כמטרה.
להכיל, להקשיב ולראות את האדם ולא את מספר החזרות או הסטים.
לעצור כשצריך, לדחוף מההגיון ולא מהאימפולסיביות ולהבין שאנחנו עוסקים באנשים ולא בספורט.
אני למדתי לאמן באמצע הסקאלה.
לא כל תנועה או חזרה מוצלחת מצריכה עידוד או תיקון.
לפעמים אנחנו לא צריכים להגיד כלום.
ולא פעם שמעתי את ההערות:
"פיייי חינוך סובייטי"
"איזו מאמנת קשוחה"
"נו תפרגני קצת מה קרה"
אז שלא תתבלבלו – אני לא סובייטית ובטח לא קשוחה.
אלא, המטרה שלי היא ללמד את המתאמן לדעת בעצמו – מתי הוא הצליח ומתי לא, כך שלא יצטרך אותי כשיתאמן לבד. לא יצטרך לשלוח לי סרטונים כדי שאגיד לו אם זה היה טוב או לא, לא יצטרך את האישור שלי ולא יצטרך לחיות בחוסר וודאות עד שאתן את האוקיי שלי.
המטרה שלי היא לתת לו את הביטחון באימון.
כך שהוא יידע לבד האם הוא צריך לשפר משהו וכמה, מה בדיוק הוא צריך לעשות בחזרה הבאה, לתת פידבק לעצמו, לשאול את עצמו את השאלות המתבקשות העולות מהאימון ולא לפחד מהתשובות.
אני לא רוצה שיהיו תלויים בי כל החיים, בשבילי וגם בשבילם.
להפך, אני רוצה שילמדו להסתדר ולהצליח בלעדיי – כאשר אני עומדת גאה מהצד וקשובה לכל עצה או שאלה קטנה.
זוהי כל הפואנטה במתאמן חכם – וזה נוגע גם לפידבק, מחמאות ופירגונים.
הרי, אם אפרגן ללא הפסקה – מה תהיה שווה המילה שלי כשבאמת הפירגון יהיה אמיתי ונחוץ?
מה המתאמן ירגיש בעצמו? האם הוא ייקח את המחמאה שלי ברצינות? או שמא היא תחלוף על פניו?
מצד שני, אם לא אפרגן לעולם – מה המתאמן שלי יחווה באימון? האם ירגיש בנוח איתי? האם יהנה?
כמו בכל דבר בחיים, אנחנו חייבים לשמור על איזון.
במיוחד כאשר מדובר באנשים שסומכים עלינו.
עשו לעצמכם רשימת מחמאות ותזמון לכל אחת – תאמינו לי, זה עוזר.
כאשר יש לכם כללים כתובים מבעוד מועד – הרבה יותר קל להסתדר בחיים, גם בדברים ממש איזוטריים (היי רשימת קניות).
ועכשיו,
אם חשבתם שהפוסט נוגע רק למאמנים.
אז קחו את כל מה שאמרתי והחליפו את המילה מאמנים להורים ומתאמנים לילדים.
